אאא

אתמול התחיל עוד יום כמו ימים אחרים. נסיעות לפה, נסיעות לשם, תיזוזים, נגמר העבודה להיום. נוסע לבקר חולה שמאושפזת בבי"ח אסף הרופא. ומשם כבר שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה קודם.

קריאה שנראת לך כשיגרתית במירס: "כביש 1 ת.ד. קשה בין אוטובוס למשאית", זה קריאות שאנחנו יכולים חמש פעמים ביום ובסוף מסתיים בקול ענות חלושה עם כמה פצועים קל. אבל הפעם הלב כבר מתחיל לפעום ואתה מבין שמשהו אחר קורה פה. זה לא השיגרה הרגילה. רץ בריצת מרטון לרכב ומתחיל להבין את המצב לאשורו.

בדרך למקום אתה מתחיל לראות את נהירת הכוחות ואת ההכרזה הכל כך בנאלית: "אר"ן אר"ן אר"ן", בניהול של האחמ"ש התותח, יוסי פולי: "כאן מוקד איחוד הצלה, הוכרז אר"ן אר"ן אר"ן", האנדרנלין קופץ במקביל אתה שומע אין ספור כוחות בדרכם למקום מכל רחבי הארץ ואתה מבין שאתה הולך ליפול לזירת פיגוע. לא פחות.

מגיע למקום ביחד עם עשרות ומאות כונני איחוד הצלה מד"א ואנשי זק"א היקרים וכל המסביב ורואה אשכרה זירת פיגוע. לא אחשוף פה את מה שנראה לעיניים רק אומר שזה מחזה שמאוד קשה לשכוח ולמחוק מהראש.

בהחלטה של ידידי הטוב שלמעשה הציל אותי אריה מנדלסון שם אותי אחראי חנייה. בכל אירוע כזה חייבים אחד שינווט את הרכבים ואת האמבולנסים. לפחות לא הייתי חשוף למראות הקשים כל כך הרבה זמן. אלא כל פעם עוד קצת ועוד קצת. במנות קטנות איך שנקרא.

מסיימים את כל הפינוי ואת כל הדברים מסביב. ואז מתחיל מבול טלפונים מידידי הטוב יו"ר צוות 43 יוני רוטנברג. "תבדוק לי דחוף אם יש בהרוגות אחת בשם חנה פרנקל, בעלה כרגע בקפלן לא מוציאים את אישתו".

אני מבין כבר את עומק הברוך. אני שואל את אריה מנדלסון ואומר לי "הרוגה בוודאות", ואז נזכרתי לפי התיאור שזאת היא ההרוגה.

אני נכנס לרכב וטס לכיוון בית החולים קפלן לשהות ליד המשפחה ומגיע למקום כולם מתנפלים עלי היא חיה? יש לך מושג איפה היא? ואני יודע את האמת המרה אבל לא מספר להם כלום. מתיישב בעמדת הקבלה בבית החולים ומתקשר בית חולים בית חולים לבדוק אייכה? וכמובן אין שום דבר.

מתקשרים לאבו כביר - יש, אין. יש, אין. יש, אין.

בקיצור לאחר שעה פלוס מבינים שלצערינו הרב הגופה הגיעה לאבו כביר. עכשיו צריך ללכת לדבר עם המשפחה לשלוח מישהו לשם.

בקיצור הלכתי לדבר עם ראש המשפחה כ"ק האדמו"ר מבוטשאן וכמובן בזהירות המתבקשת ושלחנו את אחד הגיסים.

בינתיים אחד מבני המשפחה שמתחיל להבין מה קורה מתעלף במקום. בעלה של ההרוגה צועק: "איפה אשתי? למה? נסענו לחגוג שנתיים לנישואים, סוף סוף נכנסה להריון, למה זה צריך לקרות?", ואני מוכר לו תותים עם קצפת: "היא לא באבו כביר, אני בודק, כנראה שהיא בוולפסון", ככה כמה שעות משחק.

השעה 1 בלילה, טלפון מאבו כביר. "בלי צילומי שיניים אין על מה לדבר בכלל. לא יהיה זיהוי". בינתיים אנשים טובים, אם אפשר לקרוא לזה, באמצע הדרך, הוציאו כבר הודעה רשמית שהיא ההרוגה ויש זיהוי וודאי. כמובן שזה לא היה ולא נברא.

מבין שאין ברירה, צריך לגשת לבעל ולשאול האם עשתה טיפול שיניים לאחרונה. לשמחתי כן. "היא עשתה טיפול שיניים באיזה מרפאה", אמר איזה שם. לאחר חיפוש קצרצר הגעתי לשם אבל אין מענה במרפאה.

תודות לידידי ידידיה לאו, קיבלתי את הפלאפון של מנהלת המרפאה, ובאמת חייב לציין את מרפאת השיניים חסדי יצחק בירושלים והמנהלת נעמי שתוך דקה שהבינה מה מדובר קמה מהמיטה וישר ארגנה את את הצילומים למייל משם למכון אבו כביר ותוך עשר דקות יש זיהוי.

מה אני יגיד לכם. זה נשמע נחמד, קיטישי, אבל כל רגע ורגע מוריד לך עוד אחוז מהחיים, מהנפש, מהלב. כואב, כואב, כואב לבוא לבעל האברך הצעיר הזה ולראות אותו עדיין בתקווה שאישתו בחיים. לחכות כבר שיגיע הרב ארלנגר ושיבשר לו את הבשורה.

אבל פה החיזוק הכי גדול לראות את אברך חרדי חסידי מקבל את הבשורה. "ברוך דיין האמת, השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך". אין טרוניה, אין כעס. יש שאלות, יש בכי, הכל בדרך מכובדת ובדרך של כבוד ואמונה.

לאחר שכל זה נגמר ואני הולך הביתה, נכנס למיטה והלב מתפוצץ, העיניים זולגות מדמעות. למה אלוקים למה? מה חטאו הנערים הבחורים הצעירים האלה שהיו צריכים ככה למות? מה חטאה גברת פרנקל שככה צריכה למות? למה? למה?

אבל אין לנו תשובות ואין מי שיענה תשובות לשאלות. אבל כן אנחנו צריכים, כל אחד עם עצמינו, לעשות חשבון נפש בשל מה הגיע לנו הרעה הזו. זה לא דבר רגיל, זה לא דבר נורמלי, זה קרה כדי שנרים את עינינו לשמיים ונשאל: אבא למה? מה קרה? מה חטאנו? איפה טעינו? השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימינו כקדם בלי טרגדיות בלי הריגות מוזרות בלי מחלות.

הלוואי וכל אחד יתחזק במשהו קטן יקח על עצמו איזה החלטה טובה ויהיה זה לעילו נשמת הנפטרים והחלמה לפצועים.

אני חייב לציין לשבח גדול את כל עובדי המיון בקפלן מנינה גולובוב היקרה ועד לנה האחות האחראית ואדי וכולם ללא יוצא מכן הכלל התגייסו ונתנו את הכל למען שיוקל למשפחה ולבעל האבל. ולכלל הצוות מהרב אפרים בן גד רב בית החולים. מרדכי רוזנברג אחראי קשרי קהילה ואופיר הדובר שדאג לשמור על כבוד המשפחה.

לסיום רק אבקש אבא היקר שלי ושלנו תודה לך שאני תמיד נמצא בצד שיכול לתת ובבקשה לעולם לא להיות בצד שמקבל.